שתיים עשרה שנה

 

 

יובל

שתיים עשרה שנה. זו ילדה שחוגגת בת מצווה. בכל שנה אני משווה את מספר השנים למשהו שניתן לתפוס את המידתיות שלו. אלה ניסיונות נואשים להבין את חלוף הזמן, לאמוד כמות של רגעים נמוגים ושל זיכרון שממשיך לפעום כמו ליבו של תינוק - מהיר, חזק וערני.

סבתא קמי, אמא שלי, נפטרה לפני חודשיים וקצת. כְּתום עשור של שכחה מתעתעת, של בלבול מְהַפֵּך, של שקיעה איטית היא מצטרפת אליך לעולם שכולו שקט. אני רוצה להאמין שהיא תשגיח עליך שם למעלה. שם לא צריך זיכרון פעיל או צלילות חדה. הניחוח שלך יביא אותה אליך. היא תגשש את דרכה אליך והפגישה שלכם תהיה כל מה שאנחנו רוצים שתהיה... עם כל הכאב והצער של פרידה מאמא. הפרידה מאמי היתה פרידה הגיונית, פרידה נתפשת, שלא כמו הפרידה ממך, בני יובל, פרידה בלתי מובנית, מיותרת, פרידה אכזרית וכואבת...

אנחנו כאן. מאד מתגעגעים ולא שוכחים אפילו להרף עין.

מוריה (מורן) חולמת עליך הרבה. היא מצליחה לגעת בך דרך החלומות. כך היא שומרת על קשר הדוק ורציף.

אור מצליח מאוד בהוראת יוגה. הוא בחר בדרך של חיבור ברור, הכרחי ומתבקש בין גוף לנפש. פעמים רבות הוא תוהה אם הבחירה שלו הייתה מדברת אליך. היית כל כך גוף וכל כך נפש.

כלילה ילדה בשנית. שירה בת החצי שנה היא אחות ליואב והם קצת כמו נכדים שלנו.

טל ונעה, התאומים של אבא היו מאד רוצים להכיר אותך. הם מלאי דמיון, שובבים, שופעי חוכמה ומעניקים חום ואהבה בנדיבות.

עם אביגיל, תינוקת חמד, אני ממריאה למחוזות הינקות שלך, עת אחזתי אותך בידיי וחיבקתי אותך בחיקי. משהו באפרסקיות שלה, במוכנות שלה לקבל אהבה אינסופית, יוצר קישור מיידי אליך.

דניאל גדל מאוד, התפתח ונעשה נער מרשים. הרבה בתנועות שלו, בהבעה, ברישומים שהגוף מצייר בחלל מנכיחים אותך.

יש בזה יופי - בהיות בני משפחה אחת דומים כל כך, הגם שאינם זוכים להשראה ישירה או לדוגמא חיה. זה בגוף, בנשימות וזה נמצא כאן כל כך. נבטוטים והבזקים ממך.

המצבה כבר אינה מדברת אלי. אינני זקוקה לה יותר. אתה ממוקם בתוכי, משוקע בי, מתפתל בעורקיי, בוער במחשבותיי שאין לי חפץ באבן. אבל היא כאן ואנחנו חיות בדו קיום בשלום.

הקשר איתך מתנהל יום יום. ישנו הדיבור הפנימי שלא זקוק לתיווך. וישנו הצד החיצוני שמתנהל באמצעות אתר האינטרנט שלך. תמונותיך השוצפות חיים מוקרנות בו וזו דרך לחייך אליך ולזכות שוב ושוב בחיוכיך הטובים, הנדיבים, הרחבים, מלאי האמונה שמאומה לא יוכל לך.

ילד אהוב שלי, הכל עומד במקום והכל ממשיך ללכת. איך ייתכן שהדברים קורים במקביל? עובדה. העולם סובב על צירו והחיים נוקפים ונגדשים באירועים ובהתרחשויות ואתה מצוי בחזיתם ונישא על גבי, חבוי בסדקים הצרים ביותר ומהלך בדרך המלך ואתי תמיד.

אוהבת ומתגעגעת כל כך ...
 

אמא

 
 
 

חזור לדף הבית