"לחיות בלבבות" - פרופסור אסא כשר

 
המאמר פורסם במקור בגליון מעריב של ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, תשס"א, 25/4/2001.
 
דרך אחת מובילה אל תוך בית העלמין הצבאי, אבל שלוש דרכים שונות יוצאות מתוכו. רבים יוצאים בדרך האחת, אבל אני לא רוצה ללכת בה. מעטים יוצאים בדרך השנייה, אבל גם היא לא מתאימה לי. אני יוצא בדרך אחרת, שלישית, לא מוכרת.
ערב יום הזיכרון ראוי לסמן אותה. אם תכירו אותה, אולי תמצאו אותה לטעמכם, אולי אפילו תלכו בה.

* * *

הדרך האחת עומדת בסימנה של הסיסמה הקדמונית "גזירה על המת שמשתכח מן הלב".
אני לא הולך בה. יום אחד, נקרתה לי הזדמנות לרכוש לעצמי ספרים, רבים
ומיוחדים כאוות נפשי. הלכתי, אפוא, לחנות ספרים אחת, שיש בה ספרים עתיקים וישנים וחדשים, ויש בה גם מאור פנים, וביקשתי לראות ספרי זיכרון שנכתבו לכבודם של חיילים שנספו. לקחו אותי למקום סמוך, שהוא מלא וגדוש בספרים ישנים, והצביעו על התקרה והראו לי מה בינה לבין הכוננית שתחתיה ואמרו לי: הרי מאות ספרי זיכרון לפניך. ביקשתי לראות את כולם והורידו אותם למעני, כל פעם כמה עשרות, ופתחתי את כולם ועילעלתי ברובם והנחתי לצידי רבים מהם.

כל ספר וספר נכתב לכבודו של אדם יקר, אדם יקר מכל, ביד רועדת, בלב שבור
ונדכה, באהבה גלויה. כל ספר כזה הוא פנינה אנושית, טהורה מאין כמוה, וכל
אחד מהם היה מונח שם, עד אותה שעה, כאבן שאין לה הופכין. "שום גזירה לא
תהיה על המת שישתכח מן הלב", אמרתי לעצמי, וקניתי לי כ100- מאותם ספרים.
אחד מהם, ראיתי שם שלושה עותקים שלו, שההורים העניקו אותם לחבריהם, לזכר
בנם, עלי בן-צבי, כתבו וחתמו. לקחתי את שלושתם, כי לא רציתי להותיר אותם שם, כמו מבוישים, שבאו ממקום שבאו והגיעו למקום שהגיעו. שום אדם לא ישתכח מן הלב, אם יהיה מי שלא יניח לו להשתכח, אם יהיה מי שלא ייכנע לכוח הטבעי של השיכחה. לא קשה להכניע את השיכחה. אני לא מתכוון להיכנע לה. אני לא הולך בדרך השיכחה הזאת, הממארת, הנלוזה.

* * *

הדרך השנייה עומדת בסימן אחר וגם היא לא מתאימה לי. חכם אחד, יוסף אבן
כספי, תיאר אותה במילים חדות ב´ספר המוסר´ שלו, בסתיו 1332. "אני ערב לך
בני", הוא אומר ב"צוואה רוחנית", שאם תנהג כראוי, המילים "אחרי מותך" יהיו "על דרך העברה", ביטוי ציורי, שהרי "כשיחשבו בני ביתך שתמות, אז תחיה".
ההצגה הגדולה הנקראת חיים, היא רק חזרה כללית לקראת החיים האמיתיים. סיפורו של המסע האנושי עלי אדמות הוא רק טיוטה של הסיפור האמיתי, המת רחש רק אחרי שהאדם נפטר מן המסע, מן העולם. מי שרוצה לשגות בסיפורים סמויים של חיים סמויים, יבושם לו. אני לא הולך בדרך הסמויה הזאת, האפלולית, המפוקפקת.

* * *

אני הולך בדרך השלישית. בחייו, האדם כותב את סיפור חייו. במותו, אומרת לנו הדרך האחת, סיפור חייו מגיע אל העמוד האחרון, אל השורה האחרונה. הספר מגיע אל הכריכה האחורית, נסגר ונגנז, "משתכח מן הלב". לא כך, אומרת לנו הדרך השלישית. בחייו, האדם כותב את סיפור חייו. במותו, סיפור חייו נמשך, לא כשהוא לעצמו, אלא כשהוא בתוך סיפור חייו של אוהבו.

בחייו, האוהב כותב את סיפור חייו ובתוכו גם את המשך סיפור חייו של אהובו.
במותו, סיפור חייו של האוהב נמשך, לא כשהוא לעצמו, אלא כשהוא בתוך סיפורי חייהם של אוהביו, ואיתו גם סיפור חייו של אהובו. כך נמצא סיפור חייו של אדם נמשך אל תוך סיפורי חייהם של אוהביו ושל האוהבים את אוהביו ושל אוהבי האוהבים את אוהביו. וכך, כל עוד יש אהבה בעולם, יוכלו אהובי הלב לחיות בלבבות אוהביהם ובלבבות של האוהבים את אוהביהם ובלבבות של אוהבי האהובים של אוהביהם, עד בלי די.

אני הולך בדרך השלישית. בחייו, אומרת לנו הדרך הש נייה, האדם כותב טיוטה של סיפור חייו. במותו, הטיוטה מגיעה אל העמוד האחרון, אל השורה האחרונה. ספר הטיוטה מגיע אל הכריכה האחורית, הטיוטה היתה כלא היתה, הספר האמיתי מגיע אל הכריכה הקדמית, סיפור החיים נפתח. לא כך, אומרת לנו הדרך השלישית. בחייו, האדם כותב את סיפור חייו. לא טיוטה, לא סקיצה, אלא סיפור. במותו, אין לו הזדמנות לתקן את הטיוטה, אין לו הזדמנות לעבד את הסקיצה, אין לו הזדמנות להמשיך את הסיפור מן המקום בו נקטע. ועל כן, מותו של אדם הוא קץ רע, אסון מר, חורבן גמור. ועם זאת, סיפור חייו נמשך, גם מעבר לכריכה האחורית של הספר, בתוך סיפורי החיים של אוהביו. סיפור חייו נמשך והוא חי, לא כשהוא לעצמו, אלא כשהוא בלבבות אוהביו, חי בלבבות.

* * *

אני הולך בדרך השלישית: יהורז חי בלבבי.

"חי בלבבות" אינו חי כשהוא לעצמו. "חי בלבבות" אינו מת, המשתכח מן הלב. ואם כן, "חי בלבבות" אינו חי ואינו מת.

ובכל זאת, "חי בלבבות" הוא חי ולא מת. "חי בלבבות" הוא חי הנישא בלבבות ולא חי הנושא את עצמו. ואם כן, "חי בלבבות" הינו חי והינו מת.

אדם יקר, החי בלב אוהבו, ממשיך להיות אדם יקר, בלב אוהבו. אדם מע ולה מוסיף להיות אדם מעולה, בלב אוהבו, כשם שהיה בפני עצמו. אדם צנוע, לא חדל להיות אדם צנוע, בלב אוהבו, כמו שהיה כשהוא לעצמו. אדם המעלה הוא אדם המעלה, בלב אוהבו, כמות שהוא, בחייו, כמות שהוא, במותו.

* * *

בתוך "קובץ זיכרון", שהופיע כמה שנים לפני קום המדינה, בכותרת "איך נפלו
חברים", לזכר "השומרים העברים" שנספו, מצאתי אגדה עברית יפה אודות מצבתו של אחד מהם, בועז, שהקימה אהובתו, סילוויה, מן האבנים שישב עליהן, מכל הגבעות שבסביבה, בהן רעה את צאנו. וכך, האבנים של סיפור חייו של "שומר רועה", מן הגבעות, נעשו האבנים של סיפור מותו, בתוך מצבתו. וכך, האבנים של סיפור חייו, בתוך ספרו שלו, נעשו האבנים של סיפור חייו, במותו, בתוך ספרה שלה. הן היו אבני חייו, כאשר חי כשהוא לעצמו. הן נעשו אבני חייו, במותו, כאשר חי בתוך ליבה של סילוויה, אוהבתו.

הדרך השלישית היא דרך "החיים בלבבות". ההולך בה מקיים אדם יקר, חי בתוך
לבבו. משאת הנפש של ההולך בה היא לקיים אותו אדם יקר, חי גם בתוך לבבות
זולתו, איתו, מעט אחריו, הרבה אחריו, לנצח. ההולך בדרך "החיים בלבבות" לא נרתע מפני "הנצח". האהבה יכולה לתת לאדם ח יי נצח, חיים בלבבות.
 
 

חזור