מתוך בינת השכווי - אביגדור דגן

 

בכל פעם שאני שב מבית העלמין אני מרגיש שהזדקנתי, אך עיני הצעירו.
פתאום אני רואה דברים שהייתי חולף על פניהם כעיור,בלי לשים לב אליהם.
כל מה שאנו נוטשים, כל מה שאנו נפרדים ממנו,נראה לנו יפה יותר משנראה קודם לכן, ובכל פעם שאני שב מלוויה אני מיטיב לדעת משידעתי כי אין איש בינינו יודע את יומו ואת שעתו.
אולי אני רואה עתה בפעם האחרונה את האפר שבמדרון, את השיח הפורח שם, את הגפן המטפסת על הקיר הדרומי של ביתי.
בשעה כזאת אני רוצה לרכון אל כל גבעול עשב, לקחת בידי כל אבן, ללטף את עגלגלותה שנלושה באצבעות הדורות, להקיש חלוקי אבן זה בזה ולראות את הניצוצות, לנשוף בפלומה של כל שן ארי, לעקוב אחר מעוף כל זרע מזרעיו, לרחרח כל ורד, לשים יד במים הצוננים של זרם עז,למלא ראותי
בבושם השדות לאחר גשם פתאום, להאזין לזמיר בשעת הדמדומים בחודש מאי, לטעום את מתיקותו של תות שדה, להאריך אלפי רגעים, להטמינם במגרות הזיכרון, לחרוז אותם בחרוזים מרהיבים במחרוזת יקרה שאקח עמי אל קברי, עשיר מהעשיר במאהראג'ים שנקבר עם כתרו ומרגליותיו.
"כמה צבעים שונים אני רואה היום בזנבך" אני אומר בימים כאלה לפדרו."מה יפה הוא. הדברים יפים יותר לאין שיעור כשידוע לנו, שאולי אני רואה אותם "בפעם האחרונה".
"בפעם האחרונה?" נשמעת תמיד מחדש פליאה בקולו של פדרו."תמיד אני רואה הכל כאילו ראיתי אותו לראשונה. וכך הכל נראה לי אפילו יותר יפה. נסה גם אתה ותיווכח."

 

 

חזור