הודעה נמסרה למשפחות / איזי מן

 

זאת הנקישה בדלת הכניסה, זה זמזום האינטרקום, זה הפעמון במנגינתו.
ולכאורה, כמו תמיד, הרי בכל יום מישהו מגיע אל הסף, כל אחד לענייניו ובשעתו.

וזה בשכונה ד', זה בבית קטן בצל אורנים, זה בשיכון, קומה שלישית.
ופתאום הצלצול חד ודוקר ומקפיץ, והלמות הלב היא רעם, ורגע אחר-כך – חרישית.

וזה בדירה בקיבוץ, במעלה הגבעה, בקצה המושב ובבית הגבוה, ליד הכיכר.
וזה אותו הצליל, אבל באחת עשרה בלילה הוא אחר, מרעיד, קר, מנוכר.

והצלצול שוב נשמע, ועכשיו מהדהד בכל הבית, והנקישה מתחננת אל הדלת.
ומה שמזמין בכל יום לבוא ולהכנס, ברגע הזה הוא, פתאום, צליל של גרזן מכה על בזלת.

והמדים שנראים דרך העינית אומרים הכל, בלי לומר מילה, אפילו לא הברה.
וברור, על סף הבית מתדפקת לה, ברגע הזה, הבשורה המרה.

ואין ספק – אם הם פה, אז זו אינה טעות, בפירוש קרה דבר.
וגל של צמרמורת, עובר כחשמל, והרעד יורד לכתפיים, לבית החזה, לחדרי הלב, ולופת ונושך בצוואר.

והזיעה הקרה, והחושך בעיניים, והרגליים שלא מצליחות לזוז, והגוף מוכה קור וחום.
כמו חדרה לתוכו חרב חדה, כמו נכווה בכוויה של עופרת, כמו צלל, ברגע, אל תוך התהום.

ואחר-כך המילים, שאיש אינו רוצה לשמוע, לעולם. המילים האלה, החדות, החותכות.
ועכשיו, כבר אומרים ברדיו: "הודעה נמסרה למשפחות". "הודעה נמסרה למשפחות".

למשפחה שהמתינה שיבוא, שכבר חיכתה לו עם מתנת השחרור.
למשפחה שורשית, שכבר שילמה מחיר נורא, באותו יום כיפור.

למשפחה שהאבא נפל בפעולת תגמול, והאחיין, שקרוי על שמו, נהרג בגולן.
ובני הדודים שכלו גם הם, בן, מלח הארץ, בתעלה.
ובן שני, יפה תואר, במטען חבלה.

הודעה נמסרה למשפחת עולים, שעוד לא הכירה את הארץ ושביליה, אבל עכשיו איבדה את הבן הצעיר.
למשפחה שסבא נספה עם כל אחיו בשואה, אבל כל-כך קיוותה שבארץ ישראל השמש תאיר.

למשפחה של חקלאי, או פועלת במפעל הייצור, או פקיד בכיר, או מורה לטבע ונגן כינור.
כולם ראו מסביב את המלאך הלבן, והתפללו: לא! לא עוד, לא כאן. א-להים, אל תיקח לנו את האור.
כולם כל-כך דאגו, אבל קיוו שבסוף השבוע, ואחרי המלחמה, ובכלל, שהילד יחזור.

ושאבא שיצא כל שנה למילואים, שכבר ראה את כדורי המוות מול עיניו, שהביא חברים מן הקרב,
ישוב, ולא ילכו עוד בשביל ההוא מאחורי הברושים, ולא ילכו כולם במסע אחריו.

הודעה נמסרה למשפחות. ובדרך כלל, בלי מילים. בדרך כלל הלב כבר חשש מן הנורא.
ומה נותר לומר? ומה נשאר? רק ההודעה הנוקבת, הקצרה.

כך בדיוק, כאשר מודיע הנפגעים עובר על פני השביל, פותח את השער, מצלצל בפעמון או נוקש בדלת.
ואחר-כך הבשורה, בעקבותיו, נכנסת אל הבית, ומכה ומהדהדת, ומכה ומטלטלת.

הרי לא צריך לומר לאמא שום דבר, כאשר הוא עומד מולה.
וברור הכל, ברור – הבן נפל. ולעולם לא יחזור. המשפחה עכשיו – שכולה.

ולא עוד חיוך, לא עוד החיבוק, הכביסה, החברים, הגיטרה והכדורגל.
ומחר ילכו בין הטורים והשורים, ובכחול-לבן, ובשחור, יעטוף אותו הדגל.

לא עוד שמחה, לא מחר, לא עתיד, רק שברים ורסיסים פוצעים של חלום.
ובמקום "היי, מתוק!", ו"האוכל מוכן!", יאמרו עליו: "יתגדל ויתקדש", ו"ינוח על משכבו בשלום".

ומשקפי השמש יסתירו את העיניים הבוכות, והבכי החנוק יישמע עם אוושת הרוח. ותרווה האדמה את הדמעות המלוחות.
כך, אחרי שהודעה נמסרה למשפחות.

 

 

חזור