"אתה יודע כמה ימי זכרון יש למשפחה כזאת בשנה?
יום הזכרון של המדינה, ויום הזכרון של החטיבה, ויום הזכרון של היחידה, ושל הפיקוד ושל בית הספר ושל הכפר, שלא נשתעמם אפילו רגע.
והימי זכרון שלי, מה אִתם?
היום שהוא נולד, והיום שהוא נפל, והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה?
ומה עם רגע הזכרון כשאתה עובר על יד עץ שהוא נפל ממנו כשהיה בן שש?
והדקה דומייה כשאתה רואה ברחוב מישהו שלמד אִתו בכיתה אחת,
ושניית זכרון בגלל מישהו בלונדיני כמוהו?
והמקומות?
כמה שזה נדוש וכמה שזה נורא.
זה לא רק הקבר, זה גם האנדרטה של הכפר, והאנדרטה של החטיבה, והאנדרטה של הפיקוד, וגַלְעֵד פה וגַלְעֵד שם והלוח זכרון בבית הספר.
וחוץ מזה יש המקום ששם הוא נהרג, שבארץ הזאת זה אף פעם לא רחוק יותר מדי מהבית, והמקום שלו ליד השולחן, וכשעורכים את השולחן אתה תמיד חושב אם לשים גם את הצלחת שלו.
וכששואלים אותך במשרד ממשלתי כמה ילדים יש לך? מה לענות?
שניים או שלושה?"


( מתוך "עשו" , עמ' 182 , מאיר שלו )
 

 

חזור